הסיפור שלי (פרשת תזריע)

עד כמה צריך ל"דון לכך זכות":

סיפר הרב קייסי שליט״א מבית שמש: באחד מארגוני התשובה הגדולים בארץ נערכים מידי שבוע סמינרי נופש לקירוב רחוקים.

והנה, באחד הסמינרים שנערכו זה עתה בארץ, הגיעו זוג אקדמאים רוסים במקור, הגבר עובד כרופא מומחה באחד הבתי חולים בארץ, והאשה אף היא משתכרת בכבוד למחייתה.

השניים נהנו מהשבת בסמינר, והמזכירה חיברה אותם עם משפחה חרדית בארץ, להמשך ליווי צמוד בחיק היהדות.

הזוג האקדמאי כל כך נהנה מהשבת בחיק המשפחה. תפילות השבת הנעימות, אווירת הקדושה בבית, הסעודות הדשנות, השירים המענגים ואף מדברי התורה המחכימים והמלמדים. כך משבת לשבת בחיק אותה משפחה הם למדו הלכות והנהגות. והנה, שבת אחת, טרם סעודה שלישית, הודיעו הזוג האקדמאי לבני המשפחה, כי הם יוצאים לסיבוב קצר בחוץ על מנת להתאוורר מעט ולספוג את אווירת השבת ברחוב הדתי.

וכמובן שבני המשפחה הסכימו בשמחה. והנה, מספר דקות אחר שירדו מהבניין, שומעים בני הבית קול של רכב תחת לביתם. היה זה רעש לא אופייני, שהרי בריכוזים החרדיים אין תנועת רכב בשבת ברחובות.

מיד הם הציצו מהחלון לראות במה מדובר, ולתדהמתם הם רואים, לא פחות ולא יותר, את הזוג האקדמאי המתארח בביתם, עולה ׳למונית׳ ונוסע מהמקום.

הם היו המומים. כך פתאום באמצע השבת לברוח למארחיך, ועוד בעיצומה של השבת ולחללה בפרהסיה, לאחר שהחליטו כי הם שומרים תורה ומצוות.

בעלת הבית לקחה את זה קשה. "מדוע הם תירצו את עצמם כאילו הם רוצים לרדת לעשות סיבוב, כשבאמת הם החליטו לא לשמור את השבת ולברוח?" אמרה לעצמה.

היא היתה פגועה עד עמקי נשמתה. במוצאי השבת היא התקשרה לארגון התשובה והודיעה כי הם לא מוכנים לארח יותר את אותו זוג מתקרב מסיבה כלשהי. המזכירה ניסתה לשכנע אותה להמשיך זאת, כיוון שהיא שמעה מהזוג כמה הם נהנים איתם אך האשה התעקשה, ואכן מאותה שבת הם לא הגיעו יותר.

והנה, לאחר שלושה חודשים נשמעה בשורה קשה - הבעל האקדמאי שלפני חצי שנה חזר בתשובה נפטר בפתאומיות. המזכירה של ארגון התשובה התקשרה לאותה משפחה חרדית וסיפרה להם על כך, וביקשה שיבואו לנחם את האלמנה הטריה.

בני הזוג שעדיין היו כואבים ופגועים מאותה שבת, הסכימו לבוא לנחם.

הם הגיעו לביתה של האלמנה וראו על פניה את הצער הכבד. האלמנה החלה לספר כמה היה בעלה אדם טוב, וכיצד נפטר בפתאומיות מהתקף לב.

"האם זו פעם ראשונה שהוא חווה התקף לב"? שאלה בעלת המשפחה שאירחה אותה בעבר. האלמנה הרהרה קמעא ואז השיבה: "לא. כעת אני נזכרת כי ההתקף לב הראשון שהיה לו היה בדיוק בשבת האחרונה שהיינו אצלכם.

האם את זוכרת שלפני סעודה שלישית, אני ובעלי אמרנו לך שאנו יוצאים לסיבוב קצר?!

בדיוק אז כשירדנו במדרגות, הרגיש בעלי כאבים מוזרים בגוף ואמר לי: "אשתי, כידוע לך שאני רופא", ולפי הכללים שלמדתי הסימנים שאני חווה מעידים על התקף לב הקרב ובא, בואי מיד ונרוץ לבית החולים לפני שזה יקרה".

פניתי לבעלי ואמרתי לו שהרי אנו שומרים שבת ואסור לנסוע בשבת, ולכן אולי נחכה עד מוצ״ש, אך בעלי חש כי זה דחוף ואמר כי במצב פיקוח נפש מותר לחלל שבת. מיד הזמנו מונית ורצנו לבית החולים, שם באמת גילו שהגענו רגע אחד לפני ההתקף, ובכך חיי בעלי ניצלו.

איני שוכחת את אותה שבת, כשהרגשתי כה לא נעים שלא יכלנו להודיע לכם על הסיבה להיעדרותנו הפתאומית ללא הודעה מוקדמת, אך היה זה פיקוח נפש, ואף אח״כ שמענו מהמזכירה שאיננו יכולים להתארח בביתכם יותר מאיזו סיבה שאינה ידועה לי, לכן לא יצא לי לספר לך זאת".

בעלת הבית היתה המומה והתביישה כל כך. היא מעולם לא חלמה כי המונית שראתה היתה למקרה חירום שכזה, אלא היתה בטוחה כי השניים החליטו לפרוק עול ולעזוב אותם בחוצפה. ממעשה זה נלמד עד כמה צריך ללמד כף זכות גם כאשר אנו רואים דברים הנראים לצד חובה, עלינו לעקם את השכל וללמד כף זכות [מתוך "ויוציא עמו בששון" ח"ב]