מספר הרב זילברשטיין שליט״א בספרו ׳ברכי נפשי׳, לפנינו סיפור מרטיט שקיבלנו מהרב פ.ס. שהיה עד למעשה. כמידי שנה, נוסע אני לחו״ל בשליחותה של אחת המוסדות החשובים בעיר ׳בני ברק', על מנת לגייס כספים להחזקת המוסד.
באחת מנסיעותינו, הגענו אל העיר ׳מונטריאול׳ שבקנדה ונכנסנו לבתיהם של גבירים יהודים וביקשנו את עזרתם בהחזקת המוסד. והנה, הגענו אל ביתו של אחד הגבירים היהודים, אשר החל לפרט בפנינו את הצער הפוקד את ביתו: "אומנם רואים אתם כי ברכנו ה׳ בעושר ונכסים ב״ה ולא חסר בביתי מאומה, אך מה זה שווה לי אם לא זכיתי להיפקד בילדים", אמר באנחה קשה.
"נשואים שנים רבות ועדיין לא זכינו לבנים זכרים ומה שווה כל העושר אם אין לנו דור המשך?", אמר בצער רב. הגביר המשיך וסיפר: "התחלתי לפשפש במעשיי והגעתי למסקנה כי בודאי הגיע אלי העונש משמיים עקב מעשה נורא שעשיתי בבחרותי כשלמדתי באחת הישיבות בבני ברק.
היה זה בליל פורים, כל בחורי הישיבה התאספו לשמחת הפורים בבית המדרש, ואני ניצלתי את המעמד ועליתי על הבמה והתחלתי לבזות את אחד הבחורים. פשוט ׳התלבשתי׳ עליו. ביישתי אותו וצחקתי עליו לעיני כל בחורי הישיבה. הבחור החל להחוויר ולהסמיק.
החברים שצחקו מדברי הרגישו כי כבר הגזמתי וסימנו לי להפסיק, אך אני סימנתי לי כמטרה לשפוך את דמו. סיפרתי עליו דברים משונים, עד שהבחור החל לבכות. אין ספק, כי בגלל מעשה זה הגיע לי העונש הכבד והמר הזה".
"שמענו את הסיפור והיינו מזועזעים", מספר הרב פ.ס. וכשסיים את סיפורו, פנה אלינו הגביר וביקש: "מדוע סיפרתי לכם סיפור זה, מפני שהנני גר כיום בקנדה ואין לי מושג כיצד אוכל למצוא את הבחור שפגעתי בו, ולכן, מבקש אני מכם בכל לשון של בקשה, כי כאשר תשובו לארץ אתרו את הבחור למעני ובקשו ממנו סליחה בשמי".
ומיד הוציא הוא סכום רב של כסף מכיסו והורה לנו להעניק לו. הבטחנו לו שנעשה כל מאמץ כדי לעזור לו. חזרנו ארצה, ומיד פתחתי את ספר הטלפונים של העיר ׳בני ברק׳, והנה, ממש משמיים הזדמן לעיני שמו של הנפגע, כפי שמסר לנו הגביר, עם טלפון בצידו.
מיד צלצלתי אליו ושאלתי אותו האם למד הוא בישיבה פלונית בבני ברק.
הוא ענה בחיוב וביקשתי להיפגש עמו בדחיפות. והגעתי לביתו ושאלתי אותו האם הוא מכיר את הפוגע.
"אל תזכירו את השם הזה, האדם הזה פגע בי קשות ולעולם לא אסלח לו", אמר בבהלה.
"לא בא בחשבון, לעולם לא אסלח לו על מה ששפך את דמי לעיני כל הישיבה", הוא השיב.
"לא בא בחשבון, אין לו סליחה ומחילה לעולם", אמר האיש הבני ברקי. פנינו אליו ואמרנו לו: "דע לך, כי בעוד כמה דקות אולי כל אחד מאיתנו ישוב לעיסוקיו, אך עוד יבוא היום, אחר 120 שנה, בו נעלה לשמיים, הנה פשוט וברור כי האיש שפגע בך יקבל את עונשו ואולי אפילו יכול להיות שיצא הוא נקי, מפני שכבר קיבל את עונשו בעולם הזה.
אך אז יפנו אליך בטענות קשות: ׳הרי בגללך לא היו לאדם הזה ילדים׳, ומיד יראו לך בשמיים כיצד באנו אליך והתחננו והפצרנו בך שתסלח לו, ויראו לך כי מפני שלא היית מוכן למחול לו נשארה עליו קפידתך ולא נתנו לו לזכות בילדים.
"מדוע לא היית מוכן להתפייס אך ורק כדי להיטיב לו על מנת שיזכה בילדים"?
הדברים חדרו לליבו והוא חשב קימעא, לאחר מספר שניות הוא קם ואמר: "אני מוכן לסלוח לו".
"האם מוכן אתה לדבר עימו בטלפון?", שאלתי אותו, והלה הרהר מעט ולבסוף הסכים להתקשר עימו.
התקשרתי אל הפוגע בקנדה וכל מי ששמע את השיחה הזו, לא יכל לעצור את הדמעות.
השנים התפייסו והשלימו זה עם זה, לאחר שנה, סיים הרב פ.ס. טסתי שוב לקנדה כדי לאסוף כספים למוסד ועברתי בביתו של אותו גביר.
הוא קפץ עלי מאושר ושמחה ולקח אותי לאחד מהחדרים בביתו, היתה שם עריסה עם תינוק.
״זהו בני שנולד לי לפני 3 שבועות ערכנו לו ברית מילה". הוא אומר בהתרגשות.
כל קפידא של יהודי - מביאה אסונות קשים ונוראים! ניזהר כולנו. [מתוך "ויוציא עמו בששון" ח"ב]