אשת חיל (פרשת במדבר)

פאות נכריות

מטרתו העיקרית של כיסוי הראש היא להצניע את שערות האשה ולמניע בכך משיכת תשומת לב מיותרת מגברים זרים.

ואם כן, אשה המכסה את שערותיה בשערות אחרות, מה הוסיפה ומה הועילה? אשה, שכדי לכסות את שערות ראשה הניחה על גביהן שערות של אשה אחרת - איזה יתרון הביאה בכך ואיזו תועלת?

ומה עוד שברוב הפעמים שערות הפאה הן הרבה יותר יפות ומושכות משערותיה הטבעיות של החובשת אותה, ובכך מגדילה היא את התקלה ואת המכשול. אין זיוף גדול לצניעות, מזיוף הפאה, ובפרט הפאות הארוכות. וכבר אמרנו, שהיצר הרע לא מדלג על אף אשה, אפילו היא חרדית.

אולם, כפי שהזכרנו, הניסיון של האשה בנושא החן והיופי אינו קל ואינו פשוט, ובפרט שהרבה פעמים על מנת לעבור מפאה למטפחת צריכה אותה אשה לחרוג ממנהג נשות קהילתה או נשים באזור מגוריה, ויש בכך קושי גדול. הכח לעמוד בניסיון הזה מורכב משתי מלים בודדות, והן - יראת שמים.

מעשה נוסף הממחיש את כח הקבלה של מעבר מפאה למטפחת (סיפור זה מופיע בעלון עקבתא דמשיחא):

השקט והשלוה שהיו מנת חלקה של משפחה במרכז הארץ, נקטעו באחת כאשר נתבשרו על גידול ממאיר ל״ע בראשה של האם. מטיפול מסור בילדיה, היא עברה לטפולים חוזרים ונשנים בגידול הממאיר, לא עלינו.

באחד הימים, כשהמחשבות השחורות והמפחידות רצות לה מול העיניים, היא זעקה בלי קול: "ריבונו של עולם, אם אני יוצאת מפה בריאה ושלמה, אני מבטיחה לך מהפכה! מהפכה בכל מה שקשור לצניעות, אם רק תיתן לי את הכח".

ואכן, ממחשבה למעשה, אשה זו היתה נמנית על האשכנזיות הליטאיות, שם מקובל, לצערנו, לחבוש פאה נכריה. החליטה האשה להתייעץ עם מרן הגרי״ש אלישיב זצ״ל, האם ההחלפה מפאה למטפחת בכוחה להעלות מזור למחלתה. הרב שמע את השאלה ואמר "בודאי" ובירך ברפואה שלמה, אך היא הוסיפה ושאלה: "אמנם גם בעלי מסכים לכך, אך ישנה התנגדות קשה מצד ההורים ומצד המשפחה". מרן זצ״ל שתק לרגע וחשב, ואחר כך אמר בהחלטיות: "תחליפי ואל תחששי, אין שום זכות לא להורים ולא למשפחה להתערב בזה!" וברוך ה׳ האשה החלימה, ומאז זכתה להרצות בעשרות כנסים לחיזוק הצניעות.

העוצמה שאשה זוכה לה כשעוברת מפאה למטפחת, היא אדירה. אספר לכן מעשה שראיתי אני הכותבת במו עיני:

כחודש לאחר פטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל, שדעותיו נגד הפאות היו ידועות ומושמעות בשער בת רבים, עליתי לציונו הקדוש כדי להעתיר ולבקש בעד בנות ונשים שקיבלו על עצמן קבלות שונות לעילוי נשמתו באחד מן הכנסים.

בזמן שעמדתי ליד הציון, עמדה בסמיכות אלי אשה צעירה עם פאה ארוכה וחצאית קצרה. אותה אשה לא חדלה להתחנן ולבכות בבכי חרישי וקורע לב. לפתע, הבחינה בי (כנראה שזיהתה אותי מאחד הכנסים) ושאלה אם אוכל לברך אותה שה׳ יתברך ייתן לה כח ותזכה להסיר סוף סוף את הפאה מעל לראשה.

כמובן שלבקשה מסוג זה נעניתי בשמחה, ואמרתי לה שכנראה התפילה שלה כבר התקבלה. היא לא הבינה את כוונתי. הסברתי לה שהנה היא נמצאת ליד ציונו של מרן - מי שהניף את הדגל נגד הפאות, ואחרי שהתחננה להסיר את הפאה, ודאי בקשתה נענתה ועתה לא נותר לה אלא להחליף את הפאה במטפחת...

אותה אשה עמדה לפני במבט של פליאה, ובעיניים דומעות הסבירה לי שזה מאד מאד קשה לה. אמרתי לה, בואי ואעזור לך. לקחתי מטפחת שהיתה ברשותי והגשתי אותה לפניה. במלים קצרות חיזקתי אותה במעלת המטפחת והוספתי שבזה הרגע שוכבת בבית חולים בחורה צעירה שאיבדה את הכרתה מזה מספר ימים, והרופאים לא מוצאים מזור לרפואתה. אין לי ספק, אמרתי לה, שקבלתך להסיר את הפאה יכולה לעמוד לזכות החולה ולחולל מהפך במצבה.

לאחר מספר רגעים של היסוס כבד עשתה אותה אשה מעשה אמיתי של גבורה - הגישה לידי את הפאה שלה ובמקומה חבשה מטפחת.

הנס לא איחר להגיע, ובאותה שעה ממש פקחה את עיניה החולה חסרת ההכרה ושבה להכרה מלאה.

כוחה של קבלה!