שבט מוסר (פרשת בראשית)



מיהו הבוס

אצל מי את עובדת, "הקורונה הזו הגזימה!" הכריזה חברה. "חצי מהשכנות בבניין שלי מחוסרות עבודה", סיפרה.

"אין דבר כזה אמא מחוסרת עבודה", טענתי לעומתה. "השכנות שלך במקרה הטוב נמצאות כעת תחת קטגוריית ׳מבקשות עבודה׳, וגם זה נתון בספק".

הפתיח הזה, שניהלתי עם ידידה קרובה, הוביל לשיחה עמוסה בתוכנות על שוק העבודה, קשרי עובד מעביד, יתרון הרכש האנושי ועוד. כותבת הגב' גיטי מאירוביץ במאמר נפלא (בתוך המשפחה תש"פ),

הידידה שלי מנהלת משרד גדול. האחריות שיש על הכתפיים שלה עצומה, עשרות משפחות תלויות בה.

"מעולם לא הרגשתי באופן מוחשי יותר את העול בלהיות מעסיקה", היא הודתה בפניי. "אני לא נרדמת בלילה, רואה בעיני רוחי את המשפחה העומדת מאחורי כל עובדת ויודעת שאם אאלץ, גם אם לא באשמתי, לקצץ בשכר או חמור מזה - להוציא לחל״ת, יהיה הדבר על מצפוני".

"את בחברה טובה, יש למעלה ממיליון מבקשי עבודה בישראל", הקראתי לה את הנתונים. "ואת מבינה בוודאי שלאותם מיליון עובדי משק היו מעסיקים, חלק מהם אולי ניצלו את הקורונה בשביל לרענן את השורות ולעשות חילופי גברי שאולי מזמן היו צריכים להיעשות, אבל רוב רובם הצטערו על הצורך לפטר ולהקטין את מערך העסק".

יומיים אחרי השיחה שלנו היא חזרה אלי.

"תקשיבי, אתמול השתתפתי באספת הנהלה, והבנו שאין ברירה אלא להוציא כמה עובדות מהעסק", היא שיתפה. "אם לא נוציא חלק מהן, כל עובדי המשרד יינזקו, ואז לא הועלנו לאיש", מיהרה לתת הסברים.

"אפשר לומר לך משהו?" ביקשתי כי ראיתי שהיא נסערת וכאובה וכי ידעתי שאנחנו מספיק קרובות בשביל לומר דברים אמיתיים גם אם הם נוקבים. "נראה לי שאת קצת מתבלבלת", פתחתי. "את משחקת כאילו את הבוס הגדול, מעניק השכר, הטוב והמיטיב - בעוד גם את, עם כל הכבוד ויש הרבה מאוד כבוד, שכירה".

"אני לא שכירה". "את בהחלט כן".

"אני מנהלת משרד גדול שהקמתי".

"את שכירה בתפקיד מנהלת", התעקשתי. "אבל יודעת מה, בואי נתחיל מהצד שלי, של העובד, ויהיה לך הרבה יותר קל להבין.

"כשעזבתי את קתדרת ההוראה בהרבה כאב והשתלבתי בעולם הכתיבה והעריכה, היו הרבה מאוד אנשים שלא הבינו איזו מורה נוטשת את הלוח והמערבים והשעות הקבועות וחופשות הקיץ ויוצאת לעבודה יומיומית, סיזיפית ותובענית. לאותם אנשים אמרתי את האמת - יש בי געגוע עצום לסיפוק של העברת מסרים, לשמחה שמלווה ביאור טוב, נכון ומובנה ובהקניית ידע. דבר לא ישווה לזה... אבל הקדוש ברוך הוא החליט שהגיע הזמן להזיז אותי למשבצת אחרת, ומשם השתדלתי לעשות רצונו.

"כעובדת שכפופה לו ורק לו יתברך, ביקשתי לקבל את השינוי בהרכנת ראש. אמרתי תודה על האמון בי והתחננתי שכל מעבר ייעשה בחן בחסד וברחמים. חינכתי את עצמי לחשוב מה שכל יהודי יודע, שאין ולא היה לי מעולם מעסיק נוסף מלבד הקדוש ברוך הוא! הוא הוא המעסיק הבלעדי שלי. הוא הבוס".

"אמנם, היו צינורות להעברת השפע, היו אנשים שנבחרו להיות אלה שינחו וילמדו וידריכו אותי - אבל הבוס היחיד היה הווה ויהיה, הוא אדון הכל הזן את העולם כולו בטובו הגדול - וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו; כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר דינם".

בראש השנה החולף נגזרה גזרה לפניו יתברך שמיליון אזרחים יידרשו לזוז מהעבודה הבטוחה והמוכרת שבה הם עובדים לטובת עיסוק אחר.

מה הוא יהיה? איש לא יודע.

אבל הדבר היחיד שאני כן יודעת הוא, שגזרת החל״ת או הפיטורים יצאה יחד באותו היום הנורא ואיום, והכרוז שהכריז: "מי יעני ומי יעשיר" הוא אותו הכרוז שהכריז "מי ברעש ומי במגפה".

כשישבנו בבית הכנסת עם קהל המתפללים או בבית עם המחזור, ודמענו ורעדנו ושמענו את השופר הגדול התוקע ואת הדממה הדקה שבאה בעקבותיו, ורעדנו למראה המלאכים הנחפזים בחיל ורעדה וחשנו על בשרנו ממש את התור הארוך... כבני מרון.

אז, בדיוק אז, הבוס הגדול מכולם החליט שהרבה מאוד אנשים סיימו את תפקידם במקום אחד והגיע זמנם לעבור למקום אחר.

ונתנה תוקף קדשו! היום, כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכוין בחסד כיסאך ותשב עליו באמת.

הרבה מאוד רגשות סובבים סביב שינוי שנעשה באמצע החיים. יש תחושה של בלבול וחוסר בהירות וביטחון, לפעמים מרגישים החמצה, צער ואפילו כעס ותסכול, אבל פחד לא צריך להיות שם.

אין פחד על מה יהיה מחר, כי המחר נקצב על ידי הבורא הרחום בדיוק כפי שהאתמול ניתן ממנו באהבה. אין מקום לפחד כי ביסוד הדברים שום דבר לא השתנה. נכון, התפאורה תהיה אחרת, האוטובוס המוכר המוביל לעבודה ישתנה, חלל העבודה ייראה אחרת והצינור שיזרים את הפרנסה ברצון הבורא יזוהה אחרת בבנק. אבל החלק המהותי והחשוב מכל לא השתנה ולא ישתנה.

עדיין, המעסיק שלי הוא אבא שלי. עדיין, הבוס שלי הוא המלך שלי.

אין סיבה לפחד ואין מקום לדאגה. יש רק תפילה ותחנונים שכל שינוי ייעשה ברחמים, ושיהיה לכולם קל לראות את המציאות האמיתית כפי שהיא, כדי שנוכל להיות שגרירים נאמנים לקריאה: "ואתה הוא מלך קל חי וקיים", ונוכל לקדש את שמו הנערץ והנקדש בקודש.



 מצפה לישועת ה' ברחמים

         גיא אלקנה לוטינגר 

מו"צ בית הוראה "שואל ומשיב "בת ים

רב "מכון אבינועם לרפואה והלכה" - בריאות האישה

עוזר הלכתי להגר"י רוז'ה רב חב' קדישא וזק"א

להצטרפות לקבוצת ה-whatsapp : 

https://chat.whatsapp.com/Ftf5LaTRONyJkrTXkeeqhl


1 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שבט מוסר (פרשת ויצא)

שבט מוסר (פרשת ויצא) לעמוד כחומה בפני הילד (א') לפעמים אנחנו עומדים ממש כחסרי אונים ושואלים, מה קורה כשהילד בבית מתפרץ בכעס בלתי נשלט שעלול לטלטל את כל המשפחה? במקומון בקהילה (פנינה, אב תש"פ) כתבה הג

שבט מוסר (פרשת וישלח)

שבט מוסר (פרשת וישלח) לעמוד כחומה בפני הילד (ב) הצורך להעניש ילד במסגרת הצבת הגבולות "עונש יכול להינתן אך ורק מתוך תחושת שליטה של ההורה. שיקול הדעת חייב לבוא לפני ביצוע הפעולה", משיב הרב סגל, מאבחן די

(פרשת לך לך)  שבט מוסר

קפסולה של רחמים קצת אחרי חצות אני מתעוררת. כאב עז בשן מתריע על דלקת. אחר כך יגיעו הכאבים הבלתי נסבלים, וכמובן האנטיביוטיקה, שבלעדיה אי אפשר לטפל בחניכיים הדלוקות, כך מספרת גב' י. דרור (מרוה לצמא, מ

  • Facebook Social Icon
CreativeLogo.png

כל הזכויות שמורות לקול קורא 2019