קשב או ריכוז? - חלק ב'
רוטרמן פוגש את בני הנוער הללו בתחילת גיל ההתבגרות שלהם: הם בני שלוש עשרה, ותפיסת העולם שלהם, בשלב הזה, היא קודרת מאוד. "יותר מדי ילדים מגיעים לגיל הזה כשהם רוויים תסכולים וחוסר אמון, ולמידה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. הם פשוט ישרדו בחיידר שמונה שנים, ומה עכשיו?
"אני מבין אותם מאוד, כי מבחינתם באמת התחושה היא שהחיים בגדו בהם. המערכת בדרך כלל לא יודעת עד כמה הפרעת הקשב משפיעה על ההתנהגות. מלמד בחיידר מסוגל לומר: ׳בסדר, יש לו הפרעת קשב, זו סיבה להתחצף?׳ ואם הילד מנסה להסביר שהוא לא התכוון - והוא באמת לא התכוון - נוספת לו גם תווית של שקרן...
"חלק מהילדים מסוכסכים עם ההורים אחרי שנים של חיכוכים, ואז הם כבר מסתירים מההורים דברים. במקרים הגרועים יותר, הם כבר הפכו למחפשי ריגושים. הם צריכים להזין את עצמם באדרנלין כל הזמן והריגושים הללו מסתיימים, חלילה, בסיוטים השחורים של ההורים".
"אבל ההורים משלים את עצמם שבעצם הכל בסדר. הם מתפכחים רק כשהישיבה זורקת אותו - או לפעמים, רק אחרי שהוא מתחתן..."
וכן הלאה המפתח, בעיניו, הוא מודעות, תמיכה ואהבה. "ילד צריך לדעת מה הקושי שלו, וגם להכיר את הגבולות. לכעוס זה דבר אחד, אבל ממש לא בסדר לשפוך מים כי אתה כועס. ואם שפכת תצטרך לנגב הכל. אנחנו מכירים בקושי שלך אבל לא מוותרים על התנהגות מתאימה.
"ותמיד תמיד צריך להעניק תמיכה ואהבה, גם כשהילדים הללו קשים במיוחד. ככל שהילד קרוב יותר להגדרת 'בסיכון', ההורים נוטים יותר להוציא את התסכולים עליו, וזה ודאי לא עוזר".
בני נוער רבים גם מסרבים להמשיך לקחת את הטיפול התרופתי. גם פה, מציין רוטרמן, להורים יש השפעה מכרעת. "יש הורים שמעבירים לילדים שלהם את המסר שמה לעשות, המוסד מתעקש שייקחו כדור...
והם ההורים כל כך מרחמים עליהם בגלל זה... הילדים לומדים כך לתפוס את מערכת החינוך כמקום שרודף אותם, ולומדים לשנוא את התרופה".
ולבסוף, הוא מדגיש, לעולם לא מאוחר מכדי לעבור אבחון וללמוד / לחיות עם הפרעת הקשב. אם בן הנוער לא אובחן בילדותו - זה הזמן. התחתן כבר? עדיין לא מאוחר.
הרב אברהם בורדיאנסקי עומד בראשו של 'בית מדרש ברקאי': מסגרת תורנית לנוער בגיל 22-16. את הפרעת הקשב הוא פוגש מדי יום בקרב תלמידיו. "בערך 35 אחוזים מכלל התלמידים שלנו מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז", הוא אומר. "עם זאת, מהיכרותנו איתם, לדעתנו חמישים אחוזים הם עם הפרעת קשב. פשוט לא כולם אובחנו. כשהם היו ילדים, הייתה פחות מודעות לנושא. וגם במקרים שלמוסד הייתה מודעות, ההורים לא פעם נרתעו.
"נושא השידוכים תמיד נמצא בתת מודע, ויש עדיין הורים שחוששים שתווית רשמית של הפרעת קשב על הילד תזיק לו בעתיד, וגם למשפחה. אנחנו מגלים יותר פתיחות לאבחונים אצל משפחות של בעלי תשובה, או משפחות שבהן הילד עם הפרעת הקשב הוא הבכור - וההורים עדיין רחוקים מענייני שידוכים..."
כמובן, בשלב שבו בני נוער מוצאים את דרכם למסגרת שהקים הרב בורדיאנסקי, הורים פתוחים יותר לגשת לאבחון. "לפעמים אני מכוון את ההורים כבר מהראיון. ישב אצלי בראיון נער שפשוט העיף דברים במשרד. הסברתי לאביו יפה שאין טעם לקבל אותו עכשיו, בתחילת השנה. שילכו לעשות אבחון של הפרעת קשב, והוא יוכל להצטרף לכיתה שנפתחת בחנוכה. ואכן הוא אובחן, קיבל טיפול, והצליח להשתלב בתוכנית לימודים אינטנסיבית.
"אנחנו, כציבור, צריכים להכות על חטא על מספר הילדים עם הפרעת קשב שלא אובחנו או לא טופלו", הוא אומר. "כל כך הרבה נושרים עונים להגדרה הזו" (המשך אי"ה שבוע הבא)