הסיפור שלי (פרשת מצורע)

הסיפור שלי (פרשת מצורע)

להעריך מה שיש לנו

השתתפתי פעם בשמחת אירוסין מיוחדת במינה, של חתן עיוור, הקובע עתים לתורה בצורה מופלגת, שהתארס עם בת גילו שהיתה עיוורת אף היא. החתן והכלה הודיעו בריש־גלי שהם מתכוננים להקים בית יהודי אמיתי, שהשכינה תשרה בו.

במהלך השמחה קם אביו של החתן וסיפר לנוכחים שבנו לא היה עיוור מלידה, אלא בהיותו בגיל 5 תקפתהו מחלה שגרמה לעיוורון המלא. כחודשיים לפני שפסק מלראות, הודיעו הרופאים שזה מה שעתיד להיות.

הילד הקטן הפגין בגרות נפשית, ולא הזדעזע יתר על המידה. הוא קיבל את הבשורה באיפוק, ולמחרת בבוקר קם ועשה מעשה...

הוא יצא מביתו, ועשה את הדרך שהוא עושה מדי בוקר לבית הספר בו הוא לומד, בעצימת עיניים...

הילד סגר את עיניו, וניסה להגיע בצורה זו לבית הספר, בלי להיתקל בעצמים כלשהם. גם בשובו עשה בך, וניסה את דרכו אף למקומות אחרים שאליהם הוא רגיל להגיע, כמו למכולת, לבתיהם של כמה מחבריו, ועוד.

החברים שראוהו בכך, ולא ידעו מהבשורה הלא־טובה שהגיעה אל הילד בליל־אמש, חשבו שהשתגע... אבל הוא, ברוב פקחותו וחכמתו, הסביר להם את הענין, דבר דבור על אופנו, ואמר שכיון שבעוד כחודשיים הוא יפסיק מלראות בעיניו, הוא עושה עתה אימונים, כדי שכאשר תגיע העת והוא אכן לא יראה כבר, יהיה רגיל בהליכותיו אלו, ויוכל להסתדר פחות או יותר בכוחות עצמו.

משתתפי שמחת האירוסין נדהמו למשמע הסיפור היוצא מגדר הרגיל, ושיבחו במאוד את החתן דנן, ואיחלו לו שיזכה לבנות את ביתו על אדני האור הגדול, אור התורה, ויזכה לבנים ובני־בנים בריאים, עוסקים בתורה ובמצוות.

מיד לאחר דברי האב, קם אחד הת״ח שהיה נוכח באולם, וביקש את רשות הדיבור. שמענו כאן דברים מחוכמים ביותר, פתח הת״ח בדבריו, אבל ברצוני לעורר את הקהל להפיק מוסר מהדברים האמורים, למרות שלכולנו יש ברוך השם שתי עיניים בריאות.

גם  אנחנו צריכים לעשות אימונים כדי לדעת כיצד להתהלך בעולם הבא!!! הרי הכל יודעים שההנאה שם היא עצומה ונוראה, אבל מי שלא יתאמן לקראתה כאן בעולם הזה, ולא יכין את עצמו לכך, גם הוא, כעיוור הזה שאינו רואה, ייתקל במחסומים על כל צעד ושעל, ולא יתנו לו להתהלך במקומות שהוא אינו ראוי להם!

הדברים גרמו להתעוררות רבה בקהל.

וכיון שדיברנו על עיוורים, כדאי להתחזק בענייני ברכות השחר, שאחת מהן היא ׳פוקח עיוורים׳.

רבים וטובים אומרים את הברכות הללו שלא בכוונה הראויה, ויש לכך כמה סיבות. ראשית, מפני שקמים מאוחר לתפילה, ואז ממילא צריכים להזדרז כדי להספיק להגיע עם הקהל לתפילת שמונה-עשרה; גם מי שמשכים בזמן, לא התרגל משום־מה לומר את הברכות כשהוא עומד במקום אחד, אלא בהליכתו לבית הכנסת וכו'.

הסיבה העיקרית לזלזול בברכות השחר נעוצה ב׳מלומדה'. כיון שאנחנו אומרים את הברכות הללו מדי בוקר בבוקרו, ויש שם רשימה ארוכה־למדי, קשה לנו לפעמים לכוון כראוי בכל הברכות.

וחבל.

כמה טוב היה להתחיל את היום באמירת הברכות הללו בכוונה! איזה קשר חזק זה היה עושה בינינו ובין בוראנו!

רגשות־ההודיה צריכים לפעם בנו כל בוקר מחדש, בעת שאנחנו ממששים את איברי הגוף שלנו, ומוצאים שהם פועלים כתקנם. למה להמתין עד שחלילה איבר אחד ייפגע, ולא יפעל כשורה, ואז נרגיש כמה היה עלינו להודות?

שום דבר לא פשוט!

צריך להבין ששום דבר לא פשוט, ואף אחד לא מבטיח לנו שהאיבר שפעל אתמול, יעבוד גם מחר. לא הרגליים ולא הידיים, לא האוזניים ולא הפה, לא העיניים ולא האף. שום דבר לא בטוח!

מה יותר נחמד להקדיש את רגעי ההשכמה של הבוקר כדי להודות להשם יתברך על כל מה שהוא נותן לנו! [מתוך "ברכי נפשי" בראשית]

  • Facebook Social Icon
CreativeLogo.png

כל הזכויות שמורות לקול קורא 2019