הסיפור שלי (פרשת נשא)

הסיפור שלי (פרשת נשא)

ניצול הזמן

"עשרים... ושתים.... דקות״ - מצלצלות המילים במוחי, חוזרות מתנגנות להן במין הד מרטיט. זהו סיפור מבהיל, שכל מי שיתבונן בו וישים את הדברים מול עיניו, יסתכל במבט שונה על החיים ויקבל מושגים חדשים בהכרת ערך הזמן.

"למעני סיפור זה הוא יסוד היסודות של הבנת המתנה הטובה ביותר שכל נברא מקבל מאת הבורא: ׳זמן החיים׳.

הסיפור התרחש לפני שנים רבות, בתקופה הראשונה שזכיתי להכיר את הרב אלישיב זצ״ל ולהתחמם לאורו. באותן שנים לא נהג הרב ללכת לבריתות. אחד מקרובי משפחת הרבנית ע״ה, שהיה מוכר לרב היטב, חפץ לכבדו בסנדקאות וביקש ממני להפציר בו שיסכים להפריש מזמנו היקר ולהסכים לשמש כסנדק.

בדרך חזרה מן השיעור ׳בתפארת בחורים׳ התלוויתי אליו וביקשתי ממנו שיסכים ליטול את הסנדקאות. אמרתי כי קרוב המשפחה הוא ונקבתי בסיבות שונות שיש בהן כדי לשכנע אותו להסכים. בתחילה ענה הרב תשובה חיובית.

אי לכך, סידר אותו קרוב משפחה את הברית באולם "בנות ירושלים" מרחק הליכה קצר מבית הרב. למחרת שוב התלוויתי אליו ואז פנה אלי הרב ואמר: "תתקשר לאותו קרוב ותודיע לו שאני מבטל את הסכמתי, איני יכול לבוא לברית״. ״העזתי ושאלתי״ - למה? ״כי אין לי זמן!״ - היתה התשובה.

הרהבתי עוז ושאלתי: "הלא מרן הסטייפלער הולך לכל מקום שמכבדים אותו בסנדקאות, הוא נוסע אפילו למרחקים!" "אתה משווה אותי לסטייפלער״?! - ענה הרב אלישיב. הסטייפלער אינו צריך שהגמרא תעמוד פתוחה מול עיניו, אין אצלו נפקא מינה אם הגמרא פתוחה בפניו אם לא, בכל המצבים הוא לומד באותו עומק ועיון.

אצלי זה לא כך. אני יכול להתרכז בעיון כשהגמרא פתוחה לפני"! באותו יום שאמר את הדברים הללו, לא ירדתי לסוף דעתו. סברתי כי הוא מדבר בענוותנות. רק לאחר שנים אחדות שזכיתי להכירו ולשמשו, הבנתי היטב את דבריו.

כשהוא יושב מול הגמרא, הוא מתרכז בהרבה יותר עומק. את העניינים הקלים בסוגיה השאיר הרב לזמני הליכה לבית המדרש, לזמני קבלת קהל ולשאר זמנים שבהם לא היה יכול לשבת מול הגמרא, ואז היה מהרהר בהם משום כך לא רצה להפסיד את רמת העיון שיכול היה להשיג כשהוא מול גמרא פתוחה.

מרן הסטייפלער כנראה התרגל במשך שנים ללמוד גם בלי גמרא, בפרט שבשנותיו האחרונות כשכבדו עיניו מראות והוא היה חוזר על תלמודו בעל פה, וממילא הלימוד אצלו עם או בלי גמרא הוא אותו לימוד.

אולם עדיין לא הגענו לעיקר הסיפור. אותו קרוב משפחה התעקש לכבד את הרב בסנדקאות. הוא העלה טיעונים חדשים שבפניהם לא יכול היה הרב לעמוד.

התלוויתי אל הרב בשנית וניסיתי לשכנעו במילים משלי: "הלא אין צורך לנסוע למרחקים. הוא עושה את הברית כאן בסמוך, ליד מאה שערים, כל העניין אינו אמור לקחת למעלה מעשרים דקות". שמע הרב את ההתחייבות הברורה שמדובר בעשרים דקות בדיוק, והסכים.

ביום המיועד נתלוויתי אליו מביתו בדרכו לאולם ׳בנות ירושלים׳ הסמוך. אותו קרוב משפחה, יצויין לשיבחו, דאג שהכל יהיה מסודר לבל יבטל הרב רגע מיותר מזמנו.

ברגע שנכנס הרב לאולם נשמעה הקריאה: ׳קוואטער׳! איש לא איחר, כולם הגיעו בזמן! הברית נערכה בזריזות, ומאז שיצא מביתו ועד שיצא מן האולם לא חלפו למעלה מעשרים דקות.

לאחר גמר הברית ליוויתיו בחזרה אל ביתו ואמרתי לרב: ׳הוא עמד בהתחייבות, כל העניין לא נמשך יותר מעשרים דקות! כתגובה, הוציא הרב משפט בן שלוש מילים בלבד, משפט שזיעזע אותי כליל: "עשרים ושתיים דקות".

המשפט הקצר הזה חקוק בעצמותי עד היום, עומד לנגד עיני יומם ולילה.

בכל פעם שהזמן עומד ותובע את עלבונו, כל אימת שמתבזבז זמן לריק, אני נזכר באותה סיטואציה: ׳עשרים ושתיים דקות׳! שתי דקות מעבר לעשרים הדקות שהיקצה בסדר יומו הלכו לריק, אבידה יקרה, אבידה נצחית שלא תחזור לעולם. וזהו שאמרו חז״ל: "אין אבידה כאבידת הזמן" (מתוך "ויוציא עמו בששון")

  • Facebook Social Icon
CreativeLogo.png

כל הזכויות שמורות לקול קורא 2019