מה לימדה אותי הפרשה (פרשת וישלח)

מה לימדה אותי הפרשה (פרשת וישלח)

ההגיון שבהגיינה (א) .

בראשית (לב, ו): "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".

נושא ההגיינה האישית מלווה אותנו בשנה האחרונה החולפות והנוכחית ביתר שאת ויתר עוז. כאשר ההגיינה תלוייה בילדנו איך ישמרו ומה יעשו, זהו רמזור אדום וכתום עבורנו ההורים, בפרט כאשר הילדים נמצאים בלימודים.

אם בכל שנה החזרה ללימודים מלווה בדפיקות לב ובתפילה לשגרה מוצלחת, הרי שבשנה הנוכחית נושאים עיניים מייחלות למעלה ומקווים לישועת עולמים, כי המצב לגמרי לא פשוט, אומרת הגב' מיכל גרין במאמר שכתבה בקהילה (פנינה, אלול תש"פ).

במהלך החופשה, הילדים היו בטווח השליטה שלנו, מוגנים. אבל ברגע שהם נשלחים ללימודים - האחריות שלנו מצטמצמת. השהות המרוחקת מהם לא מאפשרת לנו לעקוב אחר ההתנהלות ולוודא שהכללים נשמרים כראוי. מנגד, גם הצוות החינוכי אינו יכול לעקוב אחר מאות ילדים ולוודא שכל אחד מהם שוטף ידיים עם סבון לפני שהוא נוגע בסנדויץ׳ או לשים לב שהילדים לא מעבירים בקבוקי שתיה אחד מהשני...

ובכל זאת, האחריות ההורית לעולם לא פוקעת, אלא רק משנה צורה. במקום להיות צמודים לילדים ולעקוב מקרוב אחר התנהלותם, אנחנו צריכים להדריך אותם כיצד להתנהג גם כשאנחנו לא נמצאים בשטח.

איך עושים זאת? המומחיות לשיחתנו.

זוכרות את ההתלבטות ההיא, האם לשלוח ילדים למוסדות החינוך שנפתחו עם דעיכת הגל הראשון של התחלואה? נראה שהיום הדילמה פשוטה בהרבה. כולנו נוכחנו לראות שאין ברירה, וחייבים ללמוד לחיות בצל הקורונה, לנהל את שגרת החיים לידה. לא ייתכן להשבית חיים ולאפשר לעולם לחזור למצב של תוהו ובוהו. התפקוד שלנו הכרחי. המשק הישראלי נואש לעובדים שימשיכו לתת תפוקה ולהניע את הכלכלה, והפחד מקריסה הפך להיות אמיתי. כולנו עדיין בטראומה מהשבר הכלכלי הגדול, מהאנדרלמוסיה המשתוללת ומתופעות הלוואי הכלכליות והחברתיות של הקורונה. היא כאן, מכה בכל הכוח, אבל נוכחנו לראות שאין ברירה אלא להמשיך את שגרת החיים.

ואיך ממשיכים שגרת חיים בלי לשלוח את הילדים למוסדות החינוך? אז זהו, שאי אפשר אחרת, ואין ברירה אלא לארגן ילקוטים או תיקים, ולשלוח את הילדים למוסדות החינוך. המשאלה להמשיך להיות לצדם ולעקוב אחרי צעדיהם כדי לוודא שהם בטוחים ומוגנים, היא אשליה שלא ניתנת למימוש. אנחנו שולחים את הילדים למוסדות החינוך, ואין לנו יכולת להמשיך להיות צמודים אליהם. אבל מה שכן - אנחנו יכולים לתת להם תדרוך מצוין כיצד להתנהג בלימודים, וכך להפוך את הדאגה מסתם חרדה - למשהו מעשי שמונע תחלואה.

זהירות אבל לא חרדתיות

"החרדה מיותרת לגמרי. היא מטשטשת את המחשבה ומונעת מאתנו עשייה נכונה של זהירות הכרחית", מסבירה הפסיכותרפיסטית שירה שחור, בעלת קליניקה לייעוץ ולטיפול. ”כשאנחנו בחרדה, אנחנו נכנסים לתוך מקום של התגוננות. אנחנו הופכים להיות עסוקים בפחד, במקום לעשות פעולות שיעזרו לנו להישמר. לכן, ההמלצה הראשונה, השנייה, השלישית והאחרונה היא לנטרל את החרדה ולפוגג את המחשבות המבהילות. ברגע שנעשה זאת, נוכל להעניק לילד תדרוך נכון ומפורט". (המשך אי"ה בפוסט הבא)


פוסטים אחרונים

הצג הכול

מה לימדה אותי הפרשה (פרשת ויצא)

מה לימדה אותי הפרשה (פרשת ויצא) מעשה הורים סימן לילדים (ג') בראשית (כה, יט): "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק'". זהו מקרה קלאסי של העברה בין־דורית, שבו ההורים אינם מודעים לתהליך שהם עצמם מניעים, או אולי

פרשת לך לך  - מה לימדה אותי הפרשה

מבט נכון אל עבר ילדינו הנשואים ךָ וגו' וּמִ בֵּ ית אָבִ יךָ'".ךְ לל בראשית (יב, א): " ְ ֶ למה הילדים מפסיקים להתייעץ עם ההורים אחרי הנישואים, והאם זה משתנה בהמשך? בעלון הידברות (תש"פ) כתב הרב אפ

מה לימדה אותי הפרשה (פרשת נח)

מה לימדה אותי הפרשה (פרשת נח) מכונה מושלמת בראשית (ט, ו): "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם וגו'". מסופר כי מךן ראש הישיבה, הגרא״מ שך זצוק״ל, הגיע פעם לבית חולים כדי לבקר את אחד העסקנים, ושאל

  • Facebook Social Icon
CreativeLogo.png

כל הזכויות שמורות לקול קורא 2019